החלטה בתיק בש"פ 7873/13

           זהו ערר שהגישה המדינה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' עיילבוני) מיום 18.11.2013, בהן הורה על שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר בבית ביתה בכפר נעורה, בתנאי מעצר בית מלא ובתנאים נוספים שקבע.

כתב האישום וההחלטות נושא הערר

1.        המשיבה, ילידת שנת 1948, עומדת לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין עבירה של שידול בנה - יוסף זועבי, הנאשם אף הוא באותו כתב אישום (להלן: הנאשם), לרצוח את בתו (להלן:המתלוננת). על-פי המתואר בכתב האישום, המתלוננת מתגוררת יחד עם אביה הנאשם, אימה ואחיה בבניין בנצרת בו מתגוררים בני משפחה נוספים לרבות המשיבה, סבתה של המתלוננת. בשנת 1992 אובחן הנאשם כלוקה בסכיזופרניה ומשנת 1999 הוא מטופל תרופתית ומצוי במעקב אמבולטורי. בימים 1.11.2013 ו-3.11.2013 נעצרו אחיה של המתלוננת - חסן זועבי (להלן: האח) ודודה - עיסא זועבי (אחיו של הנאשם ולהלן: הדוד), בחשד לתקיפתה של המתלוננת על רקע חשדם כי היא מקיימת קשר רומנטי עם גבר שהכירה במקום עבודתה. ביום 5.11.2013, בעקבות לחצים שהפעילו עליה הוריה, ביטלה המתלוננת את תלונתה נגד האח והדוד, אך חרף זאת הוגש נגד השניים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת המייחס להם, בין היתר, עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים (ת"פ 21404-11-13). בכתב האישום נושא הליך המעצר שבפני נטען, כי בסמוך לפני יום 7.11.2013 פנתה המשיבה לבנה הנאשם ואמרה לו לרצוח את המתלוננת ואת אימה (להלן: האם) כיוון שהמתלוננת הביאה למעצרם של האח והדוד. כמו כן אמרה המשיבה לנאשם, על פי הנטען, כי לפני ביצוע המעשה עליו להפסיק ליטול את תרופותיו בציינה כי נוכח מחלתו הוא לא ייענש על מעשיו. המשיבה אף הבטיחה לנאשם כי תדאג לכל צרכיו לאחר שירצח את המתלוננת ואת האם. בעקבות שידולה של המשיבה, כך על-פי כתב האישום, חדל הנאשם מליטול את התרופות וביום 7.11.2013, עת שהה עם המתלוננת בביתם, ניגש אליה כשהוא אוחז בידו סכין ואמר לה שהוא צריך "לגמור עליה" ו"לשחוט אותה". המתלוננת ניסתה להניא את הנאשם ממעשיו אך זה הטיח בה שהרסה את ביתו של אחיה ומיד לאחר מכן דקר אותה פעמיים בבטנה. הנאשם הותיר את המתלוננת שרועה על הרצפה ומדממת ויצא מהבית בצעקות כי רצח אותה ושחט אותה. המתלוננת הובהלה לבית החולים כשהיא סובלת מפציעות בבטן ובבית החזה התחתון, מצלע שבורה ומחתכים באצבעותיה, ונזקקה לטיפול רפואי שכלל ניתוחים בבטנה ובכף ידה. בגין המעשים המתוארים לעיל מואשמת כאמור המשיבה בשידול לרצח, ואילו לנאשם מיוחסות עבירות של ניסיון לרצח והחזקת סכין שלא כדין.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרם של המשיבה והנאשם עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 18.11.2013, המתייחסת לעניינה של המשיבה בלבד, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית אשר יש בכוחה, ככל שתוכח, להביא להרשעתה של המשיבה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. בית המשפט סמך את קביעתו זו על הודעתה של המתלוננת מיום 8.11.2013 לפיה שמעה את המשיבה אומרת לנאשם שירצח אותה, וכן על הודעת אמה של המתלוננת מיום 10.11.2013 שמסרה אף היא פרטים על אותה שיחה והוסיפה כי שתיים מאחיותיו של הנאשם נכחו בה אף הן. עוד ציין בית המשפט כי גרסאותיו של הנאשם, לפיהן חדל ליטול תרופות לפני האירוע, עשויות לכאורה ללמד על תכנון המעשה באופן המתיישב עם גרסתן של המתלוננת ואמה. בית המשפט הוסיף וציין בהחלטתו כי אין להתעלם מטענות בא-כוח המשיבה לפיהן נתגלו סתירות בהודעותיהן של המתלוננת ואימה, אך לדבריו "אין בכך כדי לאיין כליל את משקלן של אותן הודעות, אף שייתכן ויש בכך משום כרסום בחוזקתן". עוד קבע בית המשפט כי עבירת השידול לרצח המיוחסת למשיבה עשויה ללמד על מסוכנותה, אך עם זאת נוכח "המסוכנות הנקודתית" העולה מנסיבות האירוע כמו גם גילה המבוגר, היעדר עבר פלילי ומצבה הבריאותי הקשה, יש לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר הולמת. בית המשפט נמנע מלהורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינה של המשיבה ותחת זאת הורה כי המפקחים שהציעה המשיבה, אשר נכחו באולם בעת מתן ההחלטה הנ"ל, יחקרו בפניו בו במקום ולאחרשבאת-כוח המדינה חקרה את ששת המפקחים שהציעה המשיבה, קבע בית המשפט בהחלטה נוספת מאותו היום כי יש לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר בכפר נעורה, בבית ביתה - הגב' היפא זועבי, שם תשהה בתנאי מעצר בית מלא תחת פיקוח צמוד של בנותיה היפא, סאוסן ואנואר, ונכדה מוחמד זועבי. לגבי שני האחרונים קבע בית המשפט כי הם אינם יכולים לשמש כמפקחים יחידים וכי עליהם לפקח על המשיבה יחדיו או עם אחת משתי המפקחות האחרות. עוד הורה בית המשפט כי המשיבה תהא נתונה לפיקוח באיזוק אלקטרוני שיהווה תנאי לשחרורה לחלופת המעצר, וכן כי עליה ועל המפקחים להפקיד ערבויות כספיות בסכומים אותם קבע בהחלטתו. בנוסף הורה בית המשפט על עיכוב יציאתה של המשיבה מהארץ עד תום ההליך הפלילי המתנהל נגדה.

           לבקשת המדינה עיכב בית המשפט קמא את ביצוע ההחלטה למשך 48 שעות על מנת לאפשר לה למצות הליך של ערר.

טענות הצדדים

3.        בערר שהגישה טוענת המדינה כי המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיבה, כמו גם החשש הממשי מפני שיבוש מהלכי המשפט אינם מאפשרים לשחררה בשלב זה לחלופת מעצר. לטענת המדינה, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן היה על בית המשפט קמא, למצער, להורות על קבלת תסקיר בעניינה של המשיבה על מנת שתיערך בדיקה מעמיקה לגבי טיב החלופה המוצעת ותיבחן השאלה האם יש בה כדי לאיין את הסכנה הנשקפת לביטחונה של המתלוננת. המדינה מדגישה בהקשר זה כי המתלוננת והאם חוו בחודשים האחרונים שורה של אירועים אלימים מצד בני משפחתן, ולדבריה היה על בית המשפט לייחס משקל רב לנחישותה של המשיבה "לסדר את העניינים בתוך המשפחה" ולאובססיביות שגילתה כלפי התנהלותה של המתלוננת. עוד טוענת המדינה כי מעשיה של המשיבה והדרך שבה שידלה לכאורה את בנה לרצוח את בתו מעידים על תחכום רב, ומקימים חשש כבד לשלומה ולבטחונה האישי של המתלוננת, ככל שתוסיף ותעמוד על תלונותיה. המדינה מוסיפה וטוענת כי בנסיבות המקרה דנן, נוכח הלחצים שכבר הופעלו בעבר על המתלוננת, שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר מקים חשש ממשי מפני שיבוש מהלכי המשפט ומפני ניסיון פסול להשפיע על העדים. המדינה אומנם אינה חולקת על סמכותו של בית המשפט קמא להעריך בעצמו את טיב חלופת המעצר, אך עם זאת היא טוענת כי משעסקינן במקרה מיוחד של אלימות בתוך המשפחה ומשכל המפקחים שהוצעו על-ידי המשיבה נמנים עם משפחתה הקרובה, היה על בית המשפט להיעזר בשירות המבחן על מנת להעריך את טיב החלופה המוצעת. המדינה מוסיפה ומציינת כי אף אם קיימים פערים בין הגרסאות שמסרו המתלוננת והאם ביחס לחלקה של המשיבה בפרשה, מדובר בפערים שוליים בלבד שאין בהם כדי לפגוע בעוצמת הראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבה. נוכח כל האמור סבורה המדינה כי יש להותיר את המשיבה במעצר ולהחזיר את העניין לבית המשפט קמא על מנת שיבחן באופן מעמיק יותר, תוך הסתייעות בשירות המבחן, את האפשרות לשחררה לחלופת מעצר הדוקה.

4.        המשיבה טוענת מצידה כי קיימות סתירות רבות בהודעותיהן של המתלוננת ושל האם, וכי יש בכך כדי לכרסם בצורה משמעותית בעוצמת הראיות הלכאוריות נגדה באופן המטה את הכף לטובת שחרורה לחלופת מעצר. עוד טוענת המשיבה כי מערכת היחסים העכורה בינה ובין אמה של המתלוננת היא שהובילה את האם להעליל עליה את דבר שידולו של הנאשם לרצוח את בתו ולדבריה המתלוננת עצמה ציינה בחקירתה כי אינה חוששת מפני סבתה אלא מפני יתר בני המשפחה ואלה מצויים בשלב זה במעצר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי נוכח גילה המתקדם ומצבה הבריאותי הרעוע צדק בית המשפט קמא בהחליטו להעריך את טיב החלופה המוצעת בעצמו, מבלי להמתין לתסקיר של שירות המבחן. בהקשר זה טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא אף פסל שניים מן המפקחים שהציעה והדבר מלמד על טיב הבירור שערך ולדבריה אין כל פסול "מובנה" בכך שהמפקחים שנבחרו הם קרובי משפחתה.  

דיון והכרעה

5.        דין הערר להידחות.

           בחנתי את הראיות לכאורה שבידי המדינה לעניין עבירת השידול המיוחסת למשיבה, והגעתי למסקנה כי הגם שקיים במקרה דנן פוטנציאל ראייתי לכאורי המבסס סיכוי סביר להרשעתה של המשיבה, ישנו כרסום בעוצמתן של הראיות עליו אעמוד להלן. הציר המרכזי עליו נשענת התביעה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבה הוא עדויות המתלוננת ואמה. על פי גרסתן הן שמעו את המשיבה משוחחת עם בנה הנאשם ומורה לו לרצוח את המתלוננת ואת אימה בשל העובדה שהתלוננה במשטרה נגד אחיה ודודה על מעשי האלימות שביצעו כלפיה. בניגוד לעמדת המדינה הסבורה כי הפערים והסתירות הקיימים בעדויות השתיים הינם שוליים, נראה לכאורה כי אין הדבר כך וכי מדובר בפערים ובסתירות לא מבוטלים. כך, במזכר ללא תאריך שערך השוטר חוסאם הייב, הוא מציין כי שוחח עם האם בטלפון סמוך לאחר דקירת המתלוננת וכי זו סיפרה לו שאחיותיו של הנאשם הן שהניעו אותו לבצע את מעשה הדקירה. באותה שיחה אין האם מזכירה ולו ברמז את המשיבה ואת דבר השידול המיוחס לה. דברים אלה ששמע לכאורה השוטר הייב מפי אמה של המתלוננת ביום האירוע, אינם מתיישבים עם הגרסה שמסרו האם והמתלוננת בהודעותיהן בהן ייחסו את השידול למשיבה. סתירה זו מכרסמת במידה לא מבוטלת בעוצמת הגירסה שמסרו המתלוננת ואמה. סתירה נוספת בגרסתה של המתלוננת עולה לכאורה באשר לשאלה מי נכח בשיחת השידול שהתקיימה לדבריה בין המשיבה לנאשם. בהקשר זה סיפרה המתלוננת תחילה כי היא ואמה שמעו את השיחה וכי "בחצר לא היה אף אחד חוץ מסבתא ואבא" (הודעה מיום 8.11.2013, עמוד 3, שורות 14-12). ואולם, בהודעה מאוחרת שנגבתה ממנה ביום 14.11.2013 שינתה את גרסתה וסיפרה כי שתיים מאחיותיו של הנאשם נכחו אף הן במקום בעת שבה התקיימה שיחת השידול הנטענת (הודעה מיום 14.11.2013, עמוד 1, שורות 16-10). זאת ועוד - המתלוננת סיפרה בהודעתה מיום 8.11.2013 - דהיינו יום לאחר אירוע הדקירה - כי שיחת השידול התקיימה "ביום שני או שלישי" (עמוד 3, שורות 6-4) - דהיינו יומיים או שלושה לפני אירוע הדקירה. אמה לעומת זאת ציינה בהודעתה מיום 10.11.2013 כי השיחה התקיימה ביום רביעי, דהיינו יום אחד בלבד לפני אירוע הדקירה (עמוד 2, שורות 24-22). בהינתן גרסתן של השתיים לפיה שמעו יחד את "שיחת השידול" ובהינתן העובדה שהודעותיהן נגבו סמוך מאוד לאחר קרות האירוע, פער זמנים זה בגרסאות שמסרו המתלוננת ואימה באשר למועד שיחת השידול מחליש אף הוא את עוצמת הראיות הלכאוריות שבידי התביעה להוכחת עבירת השידול המיוחסת למשיבה.

6.        אכן, העת לברר את העובדות לאשורן תוך בחינת המארג הכולל של הראיות, היא כמובן במהלך המשפט גופו והדיון במעצר אינו השלב המתאים לבחינת מהימנות גרסתן של המתלוננת והאם. יחד עם זאת, כבר נפסק לא אחת כי קיימת זיקה בין עוצמת הראיות לכאורה ובין הנכונות להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר, בייחוד כאשר הקשיים בחומר הראיות לכאורה גלויים על פני הדברים (ראו: בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (8.8.2011) והאסמכתאות הרבות הנזכרות שם; בש"פ 9008/11 ווקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.1.2012); בש"פ 2324/13 בראנץ נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (9.4.2013)). במקרה דנן נראה כי קיימות על פני הדברים סתירות מסוימות שקשה להתעלם מהן בעדויות המרכזיות עליהן נשען כתב האישום ועובדה זו תומכת בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא, אף שהוא ביסס את החלטתו על נימוקים אחרים. אוסיף ואציין כי אלמלא חולשת הראיות לכאורה במקרה דנן יתכן והיה צורך להסתייע בשירות המבחן לבדיקת המפקחים. זאת נוכח רגישותה הרבה של הפרשה על כל הסתעפויותיה ומעורבות בני המשפחה בה ועל מנת לוודא כי המפקחים - שאף הם בני אותה משפחה - מבינים את המוטל עליהם וכי ניתן לסמוך עליהם שלא יאפשרו למשיבה לבוא במגע עם מי העלול לסכן את שלומן של המתלוננת ואימה, או לשבש את מהלכי המשפט. עוד ראוי לציין כי ככלל מקום שבו המעשה המיוחס לנאשם הוא שידול לדבר עבירה, המרחק הפיזי והניתוק מן המתלונן הם לבדם אינם ערובה מספקת להבטחתו מפני הסיכון הכרוך בעבירה מסוג זה, שעיקרה בהנעת אחרים לבצע מעשים. אלא שנוכח הכרסום הקיים במקרה דנן בעוצמת הראיות שוכנעתי כי ניתן להסתפק בבדיקות ובחקירות שהתקיימו לצורך כך בפני בית המשפט קמא, אשר בעצם קיומן ללא תסקיר מעצר אין כל פסול. וכבר נפסק בהקשר זה כי בית המשפט מוסמך לבחון בעצמו חלופות מעצר ואין הוא מחויב בקבלת תסקיר טרם שחרורו של נאשם לחלופה (ראו בהקשר זה הוראת סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 הנוקטת בלשון "רשאי בית המשפט" ביחס לקבלת תסקיר המעצר; כן ראו, למשל: בש"פ 4519/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ה(3) (23.5.2008); בש"פ 5173/08 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (19.6.2008)).

           במקרה דנן בחן בית המשפט קמא בחינה פרטנית כל אחד מן המפקחים שהציעה המשיבה ואף פסל שניים מהם. החלופה שעליה הורה בית המשפט לבסוף מרחיקה את המשיבה מביתה ומהעיר נצרת ולפיה מחוייבת המשיבה לשהות במעצר בית מלא בכפר נעורה תחת פיקוחם של ארבעה מפקחים, אותם מצא בית המשפט קמא מתאימים לתפקיד, לאחר שנחקרו בפניו על ידי באת כוח התביעה. בית המשפט אף הוסיף והורה על איזוק אלקטרוני ועל הפקדת ערבויות כספיות. בהינתן מכלול נסיבותיה האישיות של המשיבה, ובהן גילה המתקדם ומצבה הבריאותי הרעוע (כעולה מן המסמכים הרפואיים שהגישה) ובעיקר בשים לב לכרסום הקיים בעוצמתן של הראיות לכאורה, עליו עמדתי לעיל, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בדבר שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר כאמור.

7.        אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ח בכסלו התשע"ד (‏21.11.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: